משפחת ג' ציפתה לתינוק נוסף שעמד להצטרף לחמשת אחיו. איש לא העלה בדעתו את האסון המתקרב. זריקת אפידורל פשוטה הפכה את האם למשותקת, לא עלינו. השיקום הארוך שעברה גם הוא לא הניב תוצאות והיא נותרה באפס תפקוד. עוד קודם לכך היה מצבה הכלכלי של המשפחה בכי רע ונוסף על כך, שניים מילדיהם סבלו מקשיים שונים שהעיקו והכבידו עוד יותר את העול הכבד ממילא. כך, חסרי פרוטה וחסרי יכולת לשלם את ההוצאות הגבוהות עבור האבחון, הם הגיעו אלינו.
כללי העבודה ב'אפשרי' ברורים מאד: מסירות מוחלטת לכל תיק ושמירה על פרטיות העובדות. במקרה הזה, לאחר שסיימנו להשלים את כל המידע הנצרך עבור התיק, החל האב לתשאל אותי על פרטיי האישיים: היכן נולדתי, מהו שם הנעורים שלי. לא ששתי לענות אך הרגשתי שיש סיבה שגורמת לו להתעקש לברר את המידע ולכן השבתי לו.
"ידעתי!" הוא הריע בניצחון כשסיפרתי שגדלתי באילת, "אתם הייתם שכנים שלנו. הפרצוף שלך היה מוכר לי והייתי בטוח שנפגשנו בעבר". גם אני זכרתי את המשפחה, התרגשתי לפגוש אותו שוב וכאבתי את הנסיבות של פגישתנו המחודשת. אז, כשהם הפכו להיות מכרים אישיים שלי, הרגשתי שאני מחויבת לעזור להם. מכיסי הפרטי הלוויתי להם את הכסף לאבחונים וכחלק מהעבודה המקצועית עזרתי להם לפנות לרשויות בבקשה לסיוע ברכישת דירה. סוף דבר, קיבלה המשפחה מענק של שני מיליון שקלים לדירה בירושלים!
