היא הייתה רכה והכילה את ילדי הגן. על דבר אחד, משונה קצת, היא התעקשה ולא היה ניתן להזיז אותה מעמדתה: באופן קבוע הייתה שרה מגיעה לגן באיחור של עשר דקות ומקפידה לצאת ברגע שהסתיים יום הלימודים בדיוק, לא דקה אחת אחר כך. לא פעם אחת הרימו ההורים גבה לנוכח ההתנהלות המשונה שלא התאימה כלל לאופיה הנוח של שרה, אך בסופו של דבר התרגלו גם לכך.
הסיבה האמיתית לכך לא הייתה משונה כלל וכלל: אביגיל, ביתה של שרה שלמדה בבית הספר הסמוך, סבלה מחרדות קשות ולא העזה לצאת ולבוא בלי אימא שלה. שרה נאלצה לנווט את סדר היום שלה בהתאם לצרכיה של אביגיל. שרה דאגה לאביגיל לטיפולים רגשיים אך ככל שחלף הזמן והחרדות לא שככו, היא הבינה שהיא זקוקה לאנשי מקצוע מומחים יותר – שדורשים כמובן גם כסף רב יותר. לה נראה העניין חסר סיכוי, אני – האמנתי. הגשנו תביעה לביטוח הלאומי והיא אושרה. אביגיל החלה לקבל טיפול מקצועי ובסייעתא דשמיא, בתוך זמן קצר שככו החרדות שלה אף הן. שוב יכלה שרה להופיע בשערי הגן בשעת הפתיחה ולהיפרד מהילדים לשלום בנחת.
