כשחזרו עדן וחופית בתשובה הם ידעו שכמו כל דבר בחיים, גם את המהלך הזה הם יעשו עד הסוף. חיש מהר מצאו קהילה שאימצה אותם, שכרו דירה במקום מרכזי בה וחיו שם כשווים בין שווים. אומנם מחיר השכירות היה גבוה בהתאמה, אך הם שילמו אותו בחפץ לב.
יום אחד הודיע בעל הדירה כי הוא רוצה למכור אותה והציע להם להיות הרוכשים. המחיר כמובן היה גבוה מאוד אך הרצון להישאר מחוברים לקהילה גבר על הכול. 'נקטין מעט את הדירה, נשכיר חלק ממנה ובכסף הזה נשלם את המשכנתא', הם תכננו, אך מה שהם שכחו לקחת בחשבון היה מחיר השיפוץ האסטרונומי שלא היה בידם. כמו כן, כמה מילדיהם סבלו מהפרעת קשב וריכוז והאפשרות שהם יצטופפו בבית קטן הייתה בלתי סבירה לחלוטין.
אפשרות הקנייה ירדה מהפרק אם כך, והתסכול של בני הזוג היה גדול. נוסף על כך, סבלה ביתם הקטנה מפיסטולה, בעיה כרונית שזיכתה אותם בסיוע בשכר דירה מהמדינה. 'אולי מכאן תצמח הישועה', חשבתי, אבל גם רעיון זה התברר כבלתי אפשרי. "אנחנו לא רוצים לעבור דירה", אמרו לי השניים לאחר שבילו לילה ללא שינה בבחינת כל האפשרויות, "אנחנו רוצים להישאר כאן, בתוך הקהילה, ובאזור הזה אין דירות לזכאים".
כמו תמיד, ב'אפשרי' לא מתייאשים. "הרי שניכם יוצאי צבא", נזכרתי, "ויש לכם זכויות לדירה". בהדרכתנו הם כתבו מכתב למשרדים המתאימים והסבירו באריכות כי הם חייבים לגור בתוך הקהילה מכיוון שהם מקבלים עזרה רבה בטיפול בילדיהם הנכים. סוף דבר התקבלה החלטה: עדן וחופית קיבלו מענק על סך שני מיליון שקלים מהמדינה עבור רכישת הדירה שבה גרו! אומנם התהליך כולו היה ארוך יחסית וארך כשנתיים, אך כבר לאחר חצי שנה קיבלו עדן וחופית זכאות והחלו לקבל החזרי שכירות מהמדינה.
