בפגישה הראשונה הייתה שרה חשדנית ומלאת חששות. גם כשהתקדמנו מעט וביקשתי לצלם את המסמכים הרלוונטיים היא הניחה את ידה על הקלסר העבה. "לא!" היא אמרה לי, "אני לא נותנת לך את הכול".
אט אט החלו להיקשר קצוות של אמון בינינו ואט אט הבנתי. שרה התביישה. היא חשה בושה עצומה על כך שלבנה בן החמש עשרה קשיים התנהגותיים חריפים כל כך. יותר מכך: היא הייתה בטוחה שזהו כישלונה כאם, שאם הייתה פועלת אחרת, מחנכת אחרת, מדברת אחרת, לא היה שמעון שלה נראה כך, לא היה מתנהג כך. הפגישות עם שרה כללו אם כך לא רק הכוונה להגשת תביעה ולמיצוי זכויות אלא גם שיחות חיזוק, הקשבה לייסורי הנפש שלה, תמיכה רגשית ובעיקר החדרת המסר החשוב: שמעון שלכם הוא ילד בעל לקות קשה ולא בך האשם. אנחנו נשיג אפילו אישור חתום מהביטוח הלאומי שהלקות של שמעון היא אורגנית ושהאשמה איננה בכם בשום אופן.
חודשים ארוכים חלפו עד שהצליחה שרה לקבל, להסכים ולהירתם לתהליך בנפש חפצה, אך משהגיעה הקצבה המיוחלת, שבמקרה זה הייתה מכובדת ביותר, עם האישור החתום שלשמעון ישנה לקות, נפלו כל המחסומים. אז, כשנעלם הקושי הכספי וההורים עודכנו גם על זכויות רבות נוספות שיש להם, הפך השיח איתם להיות זורם, קליל. רגשי האשמה פחתו ואיתם כמובן גם המצוקה הנפשית הקשה, וחיי היום-יום במשפחה השתפרו פלאים.
