בבת אחת נפלו השמיים על משפחת ת'. הם התגוררו בעיר צפונית קטנה ואצל ארבעה מתוך שבעת ילדיהם התגלו קשיים שחייבו מסגרות מיוחדות: לבכורה בת התשע המליץ צוות בית הספר לפנות לוועדת השמה ולקבל שיבוץ בכיתה מקדמת, אחיה בן השבע סבל מקשיי תקשורת, לילד בן השלוש הייתה בעיה פיזית קשה והתינוקת בת השנה נזקקה למעון שיקומי.
אין ברירה, הם הבינו, חייבים לעבור לירושלים. שם אפשרויות הטיפול רבות יותר וגם הרמה המקצועית שלהן – גבוהה משמעותית. חצי שנה חלפה מאז המעבר אך נראה ששום דבר משמעותי לא השתנה. אומנם הם קיבלו קצבת נכות עבור הבת הגדולה והיא גם השתלבה יפה בכיתתה החדשה אך החיידר לעומת זאת סירב לתת לילד את סל השיקום שהגיע לו וגם סירב לתת לו חונך צמוד. בן השלוש נכנס למסגרת מתאימה אך לא ניכרה אצלו כל התקדמות ועבורו סירבה הקופה חד משמעית לאשר טיפולים. לא קשה להבין את כאבם ותסכולם של ההורים, שמלבד קשיי המעבר וההתאקלמות בעיר החדשה נאלצו לספוג את האכזבה מהשינוי הגדול שלא הניב כל תוצאה. למרבה הצער הם הפנו את זעמם כלפי מוסדות הלימוד והיו מלאים כעסים וטענות כרימון כלפי המערכת. מצב זה גרם כמובן לחוסר אמון הדדי, מה שהפחית עוד יותר את הסיכוי לקדם את הילדים.
כמו תמיד ב'אפשרי', גם כאן נכנסנו לעובי הקורה. ביררנו בחיידר וגילינו שמועסק שם רכז חינוך מיוחד לכיתות הנמוכות שההורים אפילו לא ידעו על קיומו. הדרכנו אותם והסברנו להם כיצד לפנות אליו ומה לבקש, ואכן, ברגע שהגיעו הדברים לפתחו סוף סוף יכלו ההורים לקבל את המענה ההולם.
במקביל הדרכנו את האימא לפנות לגן שבו למד בן השלוש ובמקום לשטוח שוב את טענותיה – ליזום שיחה עם הגננת ועם הצוות המטפל כולו. "אל תאשימי אותם", הדרכתי אותה, "תארי להם את הקשיים שמהם הבן שלך סובל וחפשי איתם פתרונות". הפלא ופלא! בסייעתא דשמיא, לאחר שבפעם הראשונה התנהלה שיחה ברוח טובה בין האם לצוות, נוצר צוות חשיבה משותף ונבנתה תוכנית שיקומית מקיפה שנתנה את כל התמיכה הנצרכת על מנת שהילד יקבל את המגיע לו.
