פעם היא אהבה לדבר בטלפון, אהבה להתקשר ולקבל שיחות מחברות, מבנות משפחה, בענייני עבודה. אבל מאז שדיני שלה בכיתה ט', היא נבהלת בכל פעם מחדש כשהטלפון שלה משמיע צלצול. בתחילה הייתה זאת רק המחנכת, אחר כך הסגנית, אחר כך המזכירה שהזמינה אותה לשיחת בירור בסמינר ובפעם האחרונה טרחה המנהלת בכבודה ובעצמה להתקשר אליה.
"דיני לא מתפקדת", כך הן אמרו לה, "והיא גם מפריעה בשיעורים, מתחצפת, גוררת אחריה חברות נוספות. תעשו משהו", הזהירו בסמינר, "כי הסבלנות שלנו עומדת לפקוע. אם לא יחול שינוי קיצוני בזמן הקרוב נצטרך לסלק את דיני, ולצמיתות!" האם הייתה שבורה ומדוכדכת. שיחות עם דיני לא הועילו, כך גם איומים או פרסים. היה נדמה לה, לאם, שלדיני פשוט לא אכפת. לא אכפת לה הצער הנורא שהיא גורמת למשפחתה, הבושות, אפילו לא העתיד שלה בעצמה.
בצר לה, פנתה אימה אלינו והנציגה המקצועית שהקשיבה בסבלנות לתיאורי ההתנהגות של דיני חשדה שלא מדובר בנערה חוצפנית וחסרת רסן. הידע המצטבר של 'אפשרי' מטיפול במאות מקרים העלה את האפשרות שייתכן כי מדובר בהפרעת תקשורת. דיני נשלחה לגורמים המתאימים ואכן – אובחנה כבעלת הפרעת תקשורת. אז, מה שנותר היה להתאים לה טיפול מתאים ולתת במקביל הדרכה לצוות הסמינר ולהורים איך לנהוג עם דיני כך שמקרים חריגים שלא מותאמים לסביבה לא יחזרו על עצמם. דיני החלה לקבל את הטיפול והיחס שלהם הייתה זקוקה.
