חדר הנקה בבית החלמה ליולדות הוא אחד המקומות השלווים עלי אדמות, למרות הבכי של התינוקות.
ישבתי שם, מאושרת ושלווה, כשמישהי, במשפט אחד, החליטה לשנות לי את מהלך החיים.

"את טובי ליבוביץ, נכון?" היא פנתה אלי "שמעתי אותך מדברת עם מישהי וזו הזדמנות מצויינת לדבר איתך"
כרגיל, ציפיתי לבקשת עזרה. לא חשבתי שהפעם זה יהיה בדיוק הפוך…

"חבל שאתם סתם מספרים על עצמכם שאתם אנשי מקצועי שעוזרים בקידום וביעוץ רפואי. התקשרתי אליכם וסיפרתי שיש לי ילדים נכים וברגע שהמזכירה שמעה שאני מקבלת קצבת נכות עבורם היא אמרה שאין לכם איך לעזור לי!"

שמעתי את הכאב בקול שלה, את התקווה שמישהו יעזור לה שהתנפצה כששיחת הטלפון ההיא הסתיימה, את הרצון לקדם את הילדים שלה שהיא לא הצליחה להוציא לפועל.

משם יצאתי לטייל קצת בחוץ, ראיתי את הירוק הפורח והבנתי כמה ילדי צמי"ד כאלו יש, בדיוק כמו של שכנתי לכורסא, שנזנחים בצידי הדרך, שלא מושקים ולא מטופחים.

אבל דבר אחד כאב לי יותר מכל, שאני, זו שבאמת יכולה לעזור להם, לא הייתי שם בשבילם.
ואז התחיל ויכוח פנימי: "טובי, אין לך זמן! את אחרי לידה עם תינוקת בריאה ברוך ה' ויש לך עוד שמונה ילדים בבית שצריכים אותך! תעזבי את זה" פקד עלי ההגיון הפנימי.

"אבל יש לך את הידע והכלים והכוחות לעזור להם! מי יעשה את זה אם לא את? את באמת מוכנה לקחת אחריות על כל אלו שיבלו בדרך כי את לא היית שם?" לחש בכאב המצפון.

המצפון ניצח, וגייס את ההגיון ויצאתי משם עם החלטה לשנות ולייעל את המערכת הקיימת.

כל שיחה עם לקוחות המרכז, בה שמעתי את הזעקה לעזרה והבנתי יותר לעומק את הצורך, חיזקה בי את ההחלטה.

הבנתי שאין מנוס מלהקים מרכז מיוחד שיעסוק אך ורק בשיקום רפואי, חינוכי וטיפולי

וכך נולד לו התינוק התשיעי שלי, מרכז "אפשרי ביחד" החדש,

עם בשורה לאלפי משפחות וילדים שכל מה שהם היו צריכים זו עוד דחיפה קטנה קדימה לכיוון הנכון,

כדי שהם יוכלו להמשיך ולהתקדם.