גלית מנהלת תיקי לקוחות, מספרת:
איזה הורה אינו מתרגש כשניגון החופה מתחיל להישמע ברקע? אבל בשביל הוריו של מוישי ההתרגשות הייתה גדולה פי כמה. מגיל צעיר הבינו ההורים שמשהו אצל מוישי החמוד שלהם, שנקרא על שם הסב האהוב, לא בסדר. בחיידר עוד הצליחו איכשהו להחליק את העניינים אך משבגר מוישי והחל את לימודיו בישיבה קטנה לא היה ניתן לטייח עוד: מוישי היה ילד פגוע. נקודה.
הם החלו מסכת של ביקורים אצל רופאים ומאבחנים. חוות דעת אחת, ועוד אחת, אך בשלב כלשהו, כשהתחילו האבחנות להגיע, נשבר האב. "אני לא מסוגל", הוא אמר לאשתו, "ואני גם לא מאמין שיצא מזה משהו". האם התקשרה אליי כדי להודות לי על המאמצים ולהודיע שהם 'יורדים' מרעיון הקצבה. "בשום אופן לא!" הודעתי לה, "אנחנו נמשיך ונילחם, יש על מה ויש בשביל מה". היו שיחות ועוד שיחות, גם רגעי משבר לא קלים. "האמיני לי", היא אמרה לי ברגע של גילוי לב, "לפעמים, במקום לעלות לקו אחת לכותל אני מתקשרת אלייך".
בפעם אחרת, כשהובהר לה שיש צורך באבחנה פסיכיאטרית היא קיבלה 'רגליים קרות' ולא הייתה מסוגלת אפילו לקבוע תור לפגישה. שיחות ארוכות ניהלתי איתה כדי להסביר לה שביקור אצל פסיכיאטר אין משמעותו תליית תווית של 'משוגע' על הבן.
בתום שנה וחצי של לבטים ועידוד, חיבוטי נפש וחיזוקים, קושי והשלמה, החליטו ההורים לגשת לתהליך. מוישי קיבל קצבה נדיבה שאפשרה לו לקבל טיפולים יקרים שלא אושרו במסגרת הקופה. סוף סוף החלה להיראות התקדמות ניכרת ובעקבותיה יכלו ההורים להפסיק את מלחמותיהם בממסד ולהשקיע את כל כוחותיהם בילד. מתחת לחופה, עם בחורה עדינת נפש ובעלת צרכים המותאמים במיוחד לו, נסגר המעגל.
